נווה שלום (מנשייה) מאת שולה וידריך
"וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות" (ישעיהו ל"ב, י"ח).
בשנת תרמ"ה (1885) יזמה חברת 'עזרת ישראל' הקמת שכונה בשם נוה שלום בגבול יפו בין הפרדסים בדרך לירושלים. מאחר ולא נמצאו מים חיים בעומק הרצוי לבארות, נגנזה התכנית וכתוצאה מכך רכשה חברת 'עזרת ישראל' אדמות מאהרון שלוש והקימה בשנת תרמ"ז (1887). את שכונת נווה צדק. כעבור שלוש שנים, בשנת תר"ן (1890) הוקמה שכונת נווה שלום. בניגוד לנווה צדק שהוקמה על ידי חברה מאורגנת, הוקמה נווה שלום ביזמתו של איש אחד. זרח ברנט, יהודי אדוק, חובב ציון, שסחר בפרוות בלונדון עלה לארץ ישראל חמש עשרה פעמים כדי לקחת חלק ביוזמות ההתיישבות בארץ. בפעם התשיעית הקים את נווה שלום, בזיכרונותיו כתב: "בשנת תר"ן עליתי לארץ ישראל, התיישבתי ביפו... קניתי מידי הערבים שטח בן חמש עשרה אלף אמות מרובעות אדמת חול בגבול העיר במחיר פרנק אחד האמה..."
בתום הרכישה הזמין מהנדס שמדד את השטח וחילק לשלושה רחובות מקבילים. (כיום מתחם הרחובות ברנט, שמרלינג ואלעזר). הסיבה ליוזמה הייתה שיפור תנאי המגורים של היהודים שהתגוררו בבתים רעועים של הערבים ומתוך אמונה שהישוב היהודי העירוני עשוי להתרחב. בט"ו באב הזמין ברנט להנחת אבן פינה מכובדים רבים שחלקם לעגו לו ואמרו: "יעלו עשבים על לחייך וישוב לא יצמח על החולות האלה".
את שורת הבתים הראשונה שבנה הציע למכירה בתנאים ותשלומים נוחים בגובה שכר הדירה ששילמו לערבים. הוא ומשפחתו התיישבו באחד הבתים, אך הם נותרו הדיירים היחידים. לא הייתה היענות. היהודים לא ששו לעזוב את העיר ולהתיישב באזור חולי ושומם. באותה תקופה חלתה אשתו של רבי נפתלי הירץ הלוי, רבה של יפו. בהמלצת הרופאים לעבור למקום בו האוויר נקי וזך נענו הרב ורעייתו לעבור ולהתגורר באחד מבתי זרח ברנט. לאחר שהחלימה הסכים רבה של יפו לרכוש את הבית בתשלומים נוחים. מכיוון שאיש ציבור מוערך רכש את הבית הראשון בשכונה, החלו אנשים נוספים לרכוש בתים.
פעולותיו הראשונות של זרח ברנט לאחר בניית הבתים היו להקמת מבני ציבור למען הקהילה. הוא היקצה מגרש לבניין בית כנסת, הקים מקוה טהרה, בית מרחץ של זיעה ונידב מגרש וכסף לבנין התלמוד תורה (כיום ברחוב אלעזר רוקח 6). במהלך השנים (עד שנת 1906) נסע ברנט ללונדון מספר פעמים על מנת לצבור הון אותו השקיע בנווה שלום. רכש עוד חלקות, הוסיף ובנה עוד שורות אחדות של בתים על המגרשים שרכש. בגרעין הראשוני שבנה סביב ביתו ברחוב הבעל שם טוב וברחוב ברנט פינת רחוב המרד שיכן את כל בני משפחתו. על גבול רחוב ברנט הקים שוק לסוחרים, מתחם חנויות שנבנה סביב חצר פנימית אשר במרכזה נחפרה באר, בכניסה למתחם הוצב שער ובו אותיות מסוגננות הנושאות את שמו. בצמוד לביתו ברחוב הבעש"ט הקים את בית כנסת שונה הליכות ובשנת 1914 השלים את בניית ישיבת אור זורח (כיום רחוב שמרלינג 4). זרח ברנט הלך לעולמו בשנת 1935 בן 93 ונטמן ליד אשתו בהר הזיתים.
נווה שלום שהחלה להיבנות ביוזמה פרטית של איש אחד יצרה פתח להמשך יוזמות פרטיות . כבר בשנות התשעים של המאה ה19 חרגה נווה שלום מתחומי רכישות הקרקע של זרח ברנט וכללה שטחים רבים שנשאו את השם נווה שלום ובכך הפכה לפרוור הגדול ביותר מצפון ליפו . במאמר בעיתון הצפירה מיום 3.3.1898 כתב העיתונאי יעקב גולדמן: "הפרור היותר מיושב מבני ישראל הוא נווה שלום והמחמדים (מוסלמים) יקראו לו מאנשייא...יש כאן בתיהם של פליטי המחמדים הבנוים בלי שום משטר מזה, ובתי היהודים הצפופים יחד מזה..." בהמשך מדגיש הכותב כי נווה שלום היא לב הישוב של בני ישראל בשל מוסדות הדת ומגורי הרבנים והדיינים.
נווה שלום לא הוקמה על פי תכנית מסודרת זו הייתה התפתחות זוחלת וללא גבולות שתחמו את השכונה. אופי הבנייה דמה לסגנון שכונותיה הראשונות של ירושלים - שורת בתים וחומה. הבתים היו מלבניים, עשויים אבן כורכר שבעורפם קיר התוחם גדר פנימית ומסדרון. בכל חצר היה בית מחראות ובית תבשיל. במאמר 'צרור זכרונות' (גזית כרך ל"ג) תאר הסופר יעקב חורגין את השכונה: "שכונת נוה שלום בילדותי קומץ של רחובות חוליים, בלתי כבושים, רחבים למדי בהשוואה לסמטאות יפו הצרות והיו הרחובות מעוטרים מזה ומזה בתי מגורים קטנים, בני קומה אחת או קומותיים, חבושים גגות רעפים אדומים, בתוך ריבועי חצרות קטנות וקרחות לרוב."
לעומת ירושלים, האווירה בשכונת נווה שלום הייתה סובלנית ולאומית, בעיקר בתקופת העלייה השנייה בזכות אישיותו המיוחדת של הראי"ה - הרב יצחק אברהם הכהן קוק. החיים הקהילתיים והחברתיים נסבו סביב המרכזים הרוחניים : ישיבת אור זורח ותלמוד תורה שערי תורה שפעל ברחוב אלעזר 6, והיה גם מרכזה החברתי של השכונה. במבניו רוכזו רוב בתי הכנסת של השכונה ולצידו בית ספר מקצועי ששילב תורה ומלאכה ובו הוכשרו התלמידים במקצועות נפחות ובמסגרות. בחצר המרכזית במרכז מתחם תלמוד תורה נערכו כל המפגשים החברתיים, לכאן הביאו את מיטות הנפטרים להספידם ולהבדיל כאן נערכו החופות של השכונה בליווי הכליזמרים, וכאן קמו פרלמנטים בהם השתתפו זקנים וצעירים. מרכז נוסף פעל בבית הספר לבנות - 'האוטונומיה הרוסית' ברחוב עין יעקב 14 בניהול חובבי ציון ונודע כמוסד לאומי עברי תרבותי של שוחרי השפה העברית. המקום שימש גם כמיקום כינוס למפלגות הפועלים, וכאן צמח גם התיאטרון העברי.
הקירבה של השכונה לנמל יפו ותחנת הרכבת יפו הפכו את נווה שלום למרכז המסחרי והמוסדי של השכונות החדשות מצפון ליפו. בנווה שלום נוסד בית החולים שער ציון ונוסדה ספריית שער ציון. על שפת הים פעלו בתי מלון מפוארים (הידוע בינהם היה מלון יפה נוף) ובתי מרחצאות. סמוך לתחנת הרכבת יפו הוקמו אכסניות לפועלים, בתי מסחר ומפעלים. אחד הרחובות החשובים שמוזכרים כנווה שלום אצל כותבי הזכרונות היה 'רחוב המיליונרים' ששמו המקורי היה רחוב אבו ח'דרה בשכונה שהתפתחה סביב תחנת הרכבת. כך מתאר פיני בן שחר בספרו 'בתי יפו תל אביב מספרים' את הרחוב, תיאור שמסביר חלק מהכינויים שהוצמדו לרחוב: "רחוב זה שהיה בקרבת תחנת הרכבת ביפו אוכלס כולו ביהודים. ברחוב זה התגוררו מנכבדי הישוב, אנשי המעמד הבינוני, מורים ואנשי מקצועות חופשיים, הרחוב כונה גם רחוב האינטליגנציה או רחוב המיליונרים על שם מראה פניהם המכובד ולבושם המהודר של הדרים בו: משפחת עקיבא אריה וייס, היוזם של הקמת אחוזת בית, לבונטין מנהל בנק אפ"ק, וכן מנהלי ומורי הגימנסיה העברית (לימים הרצליה) ששכנה אף היא ברחוב. ברחוב זה התגורר גם מאיר דיזנגוף, מנהל חברת גאולה באותה תקופה ולימים ראש העיר תל אביב".
במתחם זה נולד רעיון הקמת אחוזת בית. בשכונה שהתפתחה סביב תחנת הרכבת ונקראה בערבית אל-מאחטה למרות שבפי היהודים היתה חלק מנווה שלום. פתיחת תחנת הרכבת יפו בשנת 1892 תרמה לקדמה, והפיחה חיים חדשים בכל האזור. הוקמו מחסנים, חנויות, בתי מסחר גדולים, בתי מלון מוסדות ציבור על ידי יהודים שעיצבו את החיים הציבוריים. המבנה החשוב ביותר, מועדון ישורון בו הוחלט על הקמת תל אביב, פעל בבתי נבולסי בקצה הדרומי של נווה שלום. ברחוב המיליונרים פעל קפה לבנון שגם לו חלק נכבד במימוש רעיון הקמת תל אביב.
נווה שלום נחצתה לשניים בשנת 1921. בתאריך 11.5.1921 הותווה קו גבול על ידי שלטון המנדט הבריטי במטרה להפריד בין יפו לבין תל אביב. הגבול עבר בליבה של שכונת נווה שלום. בנוסח ההפרדה (ר' דרויאנוב עמוד 272) הגבול עבר ברחוב האיטליזים (כיום רחוב זרח ברנט). המספרים הזוגיים של הרחוב נותרו בתחום שיפוט יפו ומספרי הבתים האי זוגיים נותרו בתחום שיפוט תל אביב. המשך הגבול עבר ברחוב מנשיה. חלקו בקטע הרחוב בו פעל שוק היהודים (סוק אל-יהוד). תיחום זה יצר למעשה לראשונה גבול לנווה שלום. לאחר קביעת הגבול עבר החלק המזרחי של השכונה לתחום שיפוט עיריית תל אביב וחלק המערבי לתחום שיפוט עיריית יפו.
במפקד התושבים היהודים שנערך בשנת 1928 מחולקת השכונה לשני חלקים, החלק המערבי מוגדר כ"נווה שלום יפו" בו התגוררו 1762 יהודים ואילו החלק המזרחי הוגדר כ"נווה שלום תל אביב" בו התגוררו 2445 יהודים. בנווה שלום יפו התגוררו ערבים ויהודים זה לצד זה ולימים, בעקבות המאורעות התרוקן החלק המערבי (שנותר בתחומי עיריית יפו) מיהודים והשם 'מנשיה' החליף את השם 'נווה שלום יפו'. במאמר 'גבולות של נייר' סיכם ד"ר אור אלכסנדרוביץ : "הגבול שסורטט בין יפו לתל אביב גרם להשכחת האופן שבו נתפס המרחב לפני סרטוטו. כך נמחקה ההיסטוריה המרחבית של נווה שלום מדפי ההיסטוריה"
